Oren’s Critical Edition

בסופו של יום שישי האחרון הרגשתי כמו אבא רע.
הבעיה היא שאני יודע שאני לא הייתי רע אלא להפך, אבל יש דיסונסס בין הראש ללב.

פרולוג:
בחודשיים האחרונים אני רואה את הילד מעט מאד בגלל העבודה שעה בבוקר ובסוף השבוע.

מערכה ראשונה:
באמצע היום אשתי שתחיה קבעה תור לרופא בקנזס סיטי שמתמחה באלרגיות, ששייך בין השאר DAN doctors . כדי לבדוק מה אפשר לעזור לילד מעבר לגישה התנהגותית. (ABA) או במילים אחרות biomed intervention.
הצעד הראשון היה בדיקת אלרגיות על העור. מבחינה מעשית זה אמר לדקור אותו בגב כמה עשרות פעמים עם אלרגנים. מה שאמר שהיה צריך להחזיק את הילד ואחר כך להמשיך להחזיק אותו עוד 15 דקות כדי שהוא לא יגרד. והוא בכה והוא השתולל. לא כך כך מכאב אלא יותר מתסכול. לא עזר שהוא היה עייף (הוא בזמן האחרון עייף רוב היום כי הוא לא ישן שנת צהריים). לאחר מכן נתנו לו זריקה נגד אלרגיה ושוב היה היה מסכן.
התברר שהילד אלרגי למגוון דברים (עוד בהמשך)*

אינטרלוד:
עברנו בדרך בחנות בקנזס סיטי וקנינו אוכל מוכן כשר כי ידענו שלא נספיק להכין לשבת. בדרך הילד נרדם מרוב תשישות.

מערכה שניה:
הילד בשבוע שבועיים האחרונים החליט שמי הרגליים שלו זה אוצר שצריך לשמור. אז ביום שישי האחרון רנה התקשרה לרופא שלנו ושאלה אותו האם זה בעיה. הרופא קצת נבהל והציע שנגיע באותו היום מחשש שיש דלקת בדרכי השתן.
הגענו לרופא הרגיל שעה לפני שבת, ועל שארית המכל דלק. בזמן שהלכתי למלא דלק רנהנכנסה לרופא. כשאני הגעתי הרופא הסביר שצריך להחדיר קטטר לילד. מה שאמר שצריך לרסן את הילד שוב והפעם ריסון יותר רציני. הילד בכה עד לב השמיים. והפעם הבכי היה פשוט קורע לב. זה גם כאב לו וגם הוא היה תשוש ומותש. זה היה בכי של יאוש וזה גרם גם לי לבכות. לאחר מכן הילד התהפך והתכרבל אל אבא. וזה פשוט שבר לי את הלב. הילד עדיין אוהב את אבא ומחפש שאבא ינחם ויחבק אותו.

מערכה שלישית ואחרונה
ביום שישי בערב לאחר הקידוש אכלנו ארוחת שבת, הילד לא היה ממש רעב אבל טעם טיפה פה ושם. ובדרך עברה לי מחשבה: “האם אני מאכיל את הילד רעל? האם מה שאני מאכיל אותו מזיק לו?”

* (או ניתוח מלומד על הסבטקסט, וכוונת המשורר)
כשהייתי בטירונות היו כמה חיילים עם פטורים שונים ומשונים. והיו כמובן סיפורים על פטורים משונים (פטור מיקיצה לא טבעית – החייל גם יכול לישון 10 שעות ואין הקפצות בלילה או שמירות באמצע הלילה). המפקדים כשנתקלו בפטור משונה במיוחד קראו לזה “פטור מהחיים” מתברר שהילד שלי שיהיה בריא יש לו אלרגיה לחיים. או בפירוט חלקי: חלב, שמרים, תפוזים, oats (שיבולת שועל) = הדיסה בבוקר, אורז ותפוחי אדמה. או בקיצור רוב מה שהילד אוכל ואוהב לאכול.

ההיסטוריה של שעון קיץ בארה”ב היא מעניינת ומפותלת. אני ממליץ לקרוא את הערך הרלונטי בויקיפדיה באנגלית. מסתבר שבמשך שנים כל תחום שיפוט היה יכול לקבוע אם הוא מזיז את השעון וכמה. נסיעת אוטובוס אחת יכלה להעביר אותך בין 4 או חמישה איזורים כאלה בתוך פחות משעה.
כיום החלוקה היא על פי מדינות, אם כי קיימים כמה יוצאים מהכלל (עיר שצמודה לגבול של מדינה אחרת כך שהיא לא משנה את השעון בכלל).

ההצדקה המקורית לשון קיץ צמחה במלחמת העולם בנסיון לחסוך קצת אנרגיה לטובת המאמץ המלחמתי.
אבל מחקר חדש מראה שהשינוי בהרגלי צריכת האנרגיה גורם לנו לבזבז יותר אנרגיה בגלל שעון קיץ בשל הצורך ביותר חימום וקירור.

עכשיו יש טענות נוספות ליתרונות של שעון קיץ, ויכולות להיות סיבות טובות למה להמשיך להשתמש בו. אבל כדאי שהמשך הדיון בנושא יפסיק להיות “בזבוז הכסף שהדתיים גורמים בגלל הרצון שלהם לצום בקלות ביו”כ”. (כן אני אופטימי)

ותודה ליאיר ברק.

יוסי גורביץ כותב כאן על הזכיה של סרן ר’ בתביעה מול אילנה דיין.

בשולי הדיון מופיעה התגובה שלי שמבקשת לפרק את הדיון בפרשה הזו שמעוררת (ובצדק) אמוציות כל כך גדולות.
ואני אהנה מנפלאות הגזור והדבק כדי לחזור (ולהרחיב) על זה:

ראשית האם הירי הראשוני על אימן היה מוצדק.

אני סבור שבתנאי השטח של המוצב של מרחק גדול וחשוף מרפיח וקיומו של בית הספר בכיוון ההפוך הירי הראשוני על הנערה בת ה14 היה מוצדק.
ניתן לשער בלי להשמע פראנואידי שהיא נשלחה כדי לבדוק מה הקוים האדומים של צה”ל וחיילי המוצב. ואם היא לא היתה נפגעת היו מנסים להתקרב בזמן מאוחר יותר פעילי חמאס עם כוונות יותר רציניות. ל

שנית האם הירי השני של סרן ר’ היה מוצדק.

לגבי הירי השני שלו אני לא בטוח, חלק מהסיבה שאני לא בטוח היא בגלל שאני לא סבור שאני ממש יכול לשפוט את המצב. הייתי מעדיף שהוא היה מוצא דרך הומנית לטפל במצב. (למשל להתקרב לנערה בדחפור ממוגן) אבל אני לא שירתתי במצבים כאלה. ויש מצבים שאני סבור שרק מי “שהיה שם” יכול לשפוט. זה מסוג המקרים שהדרישה האמריקאית לשפיטה ע”י “אזרחים שוים לנאשם” (תרגום לא מדויק שלי) נעשית לא רק סבירה אלא האפשרות המוצדקת היחידה.
אני לא חושב שאם הייתי שופט הייתי מוכן להרשיע אותו על זה. אבל במערכת מתוקנת חוסר היכולת שלו לפקד פיקוד יעיל, והתנהגות של חפ”ש/מ”כ היו מוציאים אותו מהצבא.
גם אם נניח שהוא הפגין אומץ אישי בהסתערות על מה שנתפס בעיניו כאיום.

שלישית במידה והירי הראשוני ו/או התגובה של המוצב ו/או הירי השני של סרן ר’ היו בעייתיים האם צריך להעניש את סרן ר’ ואם מה המסגרת המשפטית המתאימה לכך ומה העונש הראוי.

הפעילות של סרן ר’ לאחר הירי הראשוני מצדיקה ענישה, אפילו עד כדי שחרור מהצבא, לדעתי ברור שמניעה מפיקוד קרבי. כמפקד הוא היה *חייב* להיות דוגמא לחייליו וכפי שנמרוד ציין למעלה לשכוח שכפ”ץ זה דוגמא מחורבנת. יתרה מזו הניתוק שלו מרשת הקשר מעידה שהוא נשאר מ”כ בנשמה ולא קצין שמפקד על פלוגה.

מה שמוביל אותנו לשאלה הרביעית:

האם ההצגה של אילנה דיין בעובדה היתה הצגה אמינה ומוצדקת של פעולותיו של סרן ר’. אם לא אזי היתה פגיעה בשמו הטוב של סרן ר’. בעצם זה המהות של פסק הדין במשפט הדיבה. (ובכל משפט דיבה)

ברור שההצגה של דיין *לא* היתה נאמנה לעובדות וכללה עדויות שקריות של חיילים וכן דרמטיזציה של האירוע בצורה מגמתית הרי ששמו הטוב של סרן ר’ נפגע והוא זכאי לפיצויים וכן לשידור התנצלות. רביב דרוקר שמתנגד לפסק הדין גם כן סבור שההצגה היתה לא מדוייקת. כמוני הוא סובר שעובדה ואילנה דיין היו יוצאים נשכרים מפרסום תיקון טעות הוגן והתנצלות.
לו הייתי השופט במשפט הדיבה כל שהייתי תובע מדיין הוא פרסום בולט של תיקון והתנצלות. וזאת מכיון שאני נמצא במחנה של דרוקר ביחס למה שמוגדר אפקט הצינון.

אבל בסופו של דבר וכאן אני חולק על יוסי, מרגע שהקצין זוכה בבית משפט, ומרגע שהוכחו טעויות מהותיות בדרך ההצגה של התחקיר ידיו של השופט היו כבולות. ההגנה היחידה של דיין היתה ענין ציבורי. אלא שהדרך המגמתית של ההצגה וחוסר תום הלב של עובדה ודיין בטפול בנושא (אי פרסום זיכוי וכו’) מערערים את היכולת שלהם להשתמש בהגנה הזו באפקטיביות.

לדעתי הבעיה של הכועסים על פסק הדין נובעת מכך שהוא כועס (ויכול להיות שבצדק) על הפעולות של סרן ר’ ויותר מכך על זה שהוא לא נענש על ידי המערכת הצבאית ו/או המערכת המשפטית. ולכן מבחינתם העונש היחיד שנשאר הוא הקלון הציבורי שנובע מתוכניתה של דיין. חלק מהבעיה היא מהמראה שהמקרה של סרן ר’ מציגה בפני החברה של צבא שנאלץ לירות באזרחים חפים מפשע. חלק מהם הם נשים, זקנים, ונערות צעירות.

בשנים האחרונות ובמיוחד בשנה האחרונה הנושא של עובדים זרים, מהגרים זרים, ילדי זרים, פליטים מדרפור וכו’ וכו’ יוצר ויכוחים משמעותיים.

למרות שאני מסתייג מלהביע דעה בנושאים כאלה כיון שאני כבר לא חי בישראל הנה השני סנט שלי.

ראשית צריך לזכור שלא מדובר על קבוצה אחת. והוגנות משמעה בדיקה של העובדות ותגובה שונה למצבים שונים.
שנית צריך לזכור מה המטרה של מדינת ישראל. מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה ששואפת להיות בית לאומי לעם היהודי. מדינה ששואפת לקיים חברה צודקת.

ועכשיו לפרטים
השר ישי דבר על העובדים הזרים/פליטים שמביאים מחלות. האמירה בצורה שנאמרה היא לא ראויה. ואדם עם רקודר יותר טוב מהשר ישי היה יכול אולי להנות מפירוש נוטה חסד. כפי שהמצב כרגע האמירה שלו בעייתית מאד. עם זאת אחוז החולים במדינות מסויימות באפריקה במחלות כגון איידס הוא אכן גבוה משמעותית יותר מבמדינת ישראל ויש מקום למניעת כניסה של נשאים. הבעיה המרכזית עם ישי היא שהוא סובר שכולם כאלה. מדיניות סבירה הומנית ואנושית היתה בודקת מי חולה ומי לא והמדיניות היתה שונה למקרים שונים.

מדינת ישראל באופן כללי צריכה שתהיה לה מדיניות קבועה של קבלת מכסה קטנה (כמה מאות בשנה לא יותר) של פליטים. צריכה להיות ועדה שבודקת ומאשרת מצב פליטות. פליטים יוכלו לקבל אזרחות ישראלית לאחר שהות של נגיד 5 שנים, מתוכן לפחות שלוש שבהן הם עבדו ולא נתמכו ע”י המדינה, ולאחר מבחן אזרחות סביר. (שיכלול ידיעת עברית/ערבית). כסעיף משנה כל מי ששירת בצה”ל זכאי לאזרחות אוטומטית ולבני משפחה קרובים. כשבגין קיבל כמה מאות פליטים מויאטנם השמיים לא נפלו.
מבחינה דתית יש כאן לדעתי מצב שבו אנחנו מגינים בכך על יהודים בכל העולם.
די ברור שחלק מסוים מהפליטים מסודן הם אכן פליטים והם זכאים לקבל מקלט במדינת ישראל. אין לי מושג האם זה חלק גדול או קטן כי לדעתי צדדים שונים משחררים נתונים מגמתיים ומנסים לייצר ספין.

“מהגרי עבודה” מסודן וכו’. יש מקום לאפשר לאנשים כאלה שהות קצרה של 3-6 חודשים שבהם הם יוכלו לעבוד בצורה מסודרת דרך הממשלה (כולל בעבודות דחק), ושבמהלך השהות הזו הם יוכלו או לשכנע במעמד הפליטות שלהם או לנסות למצוא תחנה אחרת במסעם. מדינה יהודית תאפשר לאנשים כאלה לעבוד ולחסוך ולצאת מהמדינה עם סכום כסף שאותו הם חסכו בתקופת הזו.

לגבי עובדים זרים שוב יש להפריד בין מקרים שונים.
סיעוד הוא עבודה קשה שישראלים לרוב אינם מוכנים לעשות בתנאי שכר שלא ישברו משפחות. יש מקום לעובדי סיעוד בישראל.
אין מקום לעובדי בניה. אין הצדקה לייבא פועלי בנין. וצריך לבדוק את שיטות הבניה בארץ.
לגבי חקלאות יש מקום לבדיקה מעמיקה של הנושא ויש מקום לשאול מה מקומה של חקלאות יצוא במדינה שסובלת ממחסור במים.
יש מקום לעובדים זרים גם בתחום של מסעדות אתניות.

השיטה הנוכחית של יבוא עובדים זרים היא שגויה וגורמת עיוותים כלכלים.

באופן כללי אני חושב שמדינת ישראל צריכה לאכוף בצורה נוקשה את חוקי העבודה. אם עובדים זרים יעלו יותר למעסיק הישראלי הכדאיות שלהם תפחת. אני גם סבור שצריך להיות בית דין מנהלי מהיר שפוסק ומחלט משכורות שמגיעות לעובדים זרים. אם עובד זר לא מקבל את מה שמגיע לו זה מגדיל את הסיכוי שהוא יתקע כאן. בנוסף יש תמריץ למעביד לא לשלם, ואז לפטר את הפועל ואז להפוך אותו ללא חוקי.

ילדי עובדים זרים. צריכה להיות מכסה (קטנה) של אלף אלפיים כל שנה שיכולים לעלות על נתיב האזרחות. הנתיב הזה יכלול שירות לאומי/שירות בצה”ל. במידה וילד עולה על המסלול הזה אז הוריו זכאים לעלות על המסלול הזה גם כן (כמו לגבי הפליטים)

עובדים זרים לא חוקיים גירוש. וגם כאן צריך לבדוק את הנושא לגופו ולאפשר לעובדים זרים לא חוקיים לתבוע ולקבל את השכר המגיע להם בהליך מנהלי מהיר.

שפחות זרות ב”תעשיית” המין, צריכות גם כן להיות מסוגלות לתבוע ולקבל את מה שמגיע להן מה”מעסיקים” שלהן בהליך מנהלי מהיר ובנוסף אותו בית דין יגבה את עלות כרטיס הטיסה שלהן מהמעביד. בנוסף “מעבידים” כאלה צריכים לשבת בכלא (כאן דווקא אין צורך לשנות את החוק שכן מי שמורשע בסרסרות מקבל עונש מאסר בפועל).

לסיכום, מדינת ישראל צריכה לאפשר לכמות קטנה ביחס של פליטים וילדי עובדים זרים לקבל אזרחות, צריכה לאכוף חוקי עבודה על מעבידים. זה גם צודק, גם הוגן וגם שומר על אופיה היהודי של המדינה (משתי הבחינות, כמדינה בעלת מוסר וכמידנה שבה יש רוב יהודי)

ביקורת פרי עטי נקושת מקלדתי הופיעה באתר אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. כאן

מבט מהצד על חופש אקדמאי בעקבות הסערה.
המשך »

רשומה פרי עטי על סאגת איביי וסקייפי מנקודת מבט של המשקיע התפרסמה בבלוג מדידות מה-BuySide שהוא דרך אגב בלוג מצוין גם למי שלא מתעסק בהשקעות. לינק ישיר לרשומה כאן

בשבת גמרתי את הספר.

אני לא זוכר מתי קניתי אותו. אני לא חסיד גדול של פנטסיה. אני מעדיף מד”ב. אבל אני כן קורא פנטסיה מפעם לפעם. הספר ענין אותי מכיון שהוא פנטסיה שנכתבה לפני היות טולקין, ובוודאי לפני שליטתו!! של רומח הדרקון למיניהם וצבעיהם.
הספר היה מושלם לצורת הקריאה שזמינה לי עכשיו. (ישיבה בחדר עם הצאצא ושמירה עליו שמתבטאת בהפרעה כל כמה דקות.) זה ספר קצר יחסית עם פרקים מאד קצרים (לא יותר מחמישה עמודים לפרק) מספר מועט ביותר של דמויות ועלילה פשוטה למדי.
באופן כללי לא ממש אהבתי את הספר. אין לי דברים ממש רעים להגיד עליו, אבל הוא פשוט לא כוס התה שלי. אחת מהסיבות היא הפואטיות הרבה של הספר. יכול להיות שמי שנהנה מכתיבה שירית יהנה. סביר שמי שאנגלית ארכאית עושה לו את זה יהנה אף יותר מהספר בשפת המקור - אנגלית.
מה נקודות החיוב בספר?
כפי שצוין הספר הוא כתיבת פנטסיה שלא מושפעת מטולקין ויש ענין מסוים באיך כתבו פנטסיה לפניו. יש ענין מסוים בלראות איך טולקין ואילו שבאו אחריו הושפעו מלורד דאנסני.
סקירה טובה על הספר והעלילה ניתן למצוא בבלי פאניקה. עמוד הספר באודיסיאה

הנקודה שגרמה לכתיבת הפוסט הזה היא זו:
אנשי ארל רוצים שיהיה קסם בחייהם ובעמק/כפר שלהם כדי שיהיה להם שם. אבל מתברר להם שקסם מעצם מהותו הוא דבר שלא ניתן לתחום אותו. ברגע שפתחת את הדלת הוא ימשיך להכנס פנימה בדרך כלל בדרכים פחות צפויות וכמעט תמיד בדרכים לא נוחות.
הנקודה הזו של פתיחת הדלת לקסם והשלכותיה מהווה את שלד העלילה המרכזי (לדעתי) והמסקנה של סוזנה קלארק בג‘ונתן סטריינג‘ ומר נורל (ביקורת בבלי פאניקה) ומעניין לראות איך שני ספרים בהפרש של מאה שנה אומרים את אותו הדבר.
לא שזו תימה חדשה בספרות העולם, אלא שלטעמי הדרך שבה הקסם מפעפע לעולם בשני הספרים האלה דומה למדי.

אז טל גלילי כתב בבלוגו על הנושא של מיתוג מורים.
למרות שבדרך כלל אני ממש לא שייך לשום “סצינה” של בלוגרים. ומעולם לא הייתי חלק משאלון כזה או אחרץ הכפפה הזו היתה יותר מדי כפפתית מכדי שלא ארים אותה.

לרוע (או למיטב) מזלי אין לי מורה אחד שאני יכול לחשוב עליו. התברכתי בכמות גדולה של מורים שאני זוכר עד היום:

מורה בבית הספר אופק לילדים מחוננים שלמדה אותנו עיצוב חלונות ראוה. העקרונות שהיא לימדה אותנו על פרסום נצרבו בתודעה שלי עד היום. (למה לעזאזל אני לא זוכר את השם שלה?)
אביבה כהן המורה שלי בכיתות ז-ח שהצילה אותי. היא פשוט הרשתה לי לשבת מאחורה ולקרוא. יתרה מזו מכיון שהיא היתה המחנכת היא עודדה את המורים האחרים לעזוב אותי לנפשי. היו לזה גם השלכות פחות טובות של חוסר בהרגלי למידה אבל בגיל הזה הייתי ילד עקשן והתנגשות עם המערכת בנושא הזה היתה יכולה להיות הרת אסון (גם ככה היו לי התנגשיות על ימין ועל שמאל).
הרב (ר”מ) אנסבכר. היו לי איתו המון התכסחויות אבל הוא השקיע המון זמן בנסיון לעזור להתמודד עם הקונספט של תפילה.
פרופ’ עמיאל אונגר שבא ללמד תלמידי תיכון היסטוריה. שנתן לנו כל כך הרבה כבוד וחופש שאפילו התלמידים הכי פרועים איפשהו בסוף השנה הגיעו לשיעורים ועברו את הבגרות שהוא לימד. ובשמינית הוא היה מוכן לתת לי להבחן אצלו אפילו שלא הייתי באף שיעור (התנגשות עם ביולוגיה)
יונינה פלורסהיים. הסכימה לתת לי ללמוד עם הכתה שמעלי ולמדה אותי איך קוראים שאלה ואיך עונים על שאלה. אני נעזרתי בזה במשך שנים כשהיה חושב לי לכתוב בצורה מסודרת. (לא כאן בבלוג)

בשלושת השבועות האחרונים לילד לא היה גן.

אבא היה הגן. זה לא היה קל. די קשה אפילו. בשלושת הימים האחרונים בשבוע שעבר התחלתי להשבר. ואמא היתה צריכה להחליף אותי בצורה יותר רצינית ממה שהיתה עם הילד בשבועיים וחצי הראשונים.

היום יום ראשון של הגן.

יש תחושה מדהימה של חופש ושל עול שיורד מהכתפיים. הוא מאד בכה בזמן שהייתי שם. אני חושב שבגלל שינוי השגרה. אבל אני יודע שעוד יום יומיים הוא יתרגל וירוץ בשמחה לגן. גם הוא השתעמם בבית.

יש לי כזו ערימה של דברים לעשות שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אבל בנתים אני נהנה מהחופש שלי.

(עברתי בדרך במשרד של הגן הרגיל להגיד שלום למנהלת שם והיא דיווחה לי שלהרבה הורים בגן הרגיל היתה בעיה בלמצוא מישהו להשגיח על הילד שלהם בחופש הזה. חלק מהם עשו פול כזה או אחר. פתרון שלא ישים לילד שלי).